השרב המתרגש עלינו חדשות לבקרים רק מגביר את הכמיהה הישראלית כל כך לחורף אמיתי, קר; רטוב וסגרירי. הגעגוע לרחובות השטופים, לשמיים הקודרים ולרוחות המשובבות, מחריף ככל שעוברים הימים, אשר אינם נושאים, ולו רמז לגשם מתקרב. נראה, כי הכמיהה לחורף, ואיתה המעקב האובססיבי כמעט אחרי מפלס הכינרת, יש בהם כדי להוות נדבך ממשי בהגדרת הישראליות - כך שלמעשה, יש בהם כדי ליצור את אותה תחושת שייכות וזהות ישראליים.
בספרה "חיי חורף" מבקשת אורלי קסטל בלום לגעת בדיוק בזה, בתחושת השייכות והזהות.
הספר עוקב אחר שש דמויות, שונות במהות, המשנות, כל אחת בדרכה, את מצבן ומקומן הטבעי. שינוי זה גורר אחריו, בדרך הטבע, התמודדות מתמשכת עם המציאות החדשה, על מכשוליה - כמו גם התמודדות עם זכרון העבר. שינוי מצבן ומעמדן של הדמויות - בין אם מדובר בהגירה לארץ זרה ובין אם למכון רכב לצורך עריכת טסט - מצריך אותן להתמודד עם הפרה של המוכר ועם הצורך להכיל את השינוי אליו נקלעו.
קסטל בלום מצליחה לקחת פיסות אנושיות שונות ומגוונות וליצור מהן פסיפס אנושי מעניין, העוסק ביכולת ההתמודדות עם שינוי, זהות ומרחק. הסיפורים עוסקים באלו שהוצאו מהקשרם, ממקומם הטבעי, ובכל זאת, ממשיכים לחפש דרך להפוך את הרחוק לקרוב, את הזר למוכר, את המקום שלהם בהוויה הכוללת.
חלק מהסיפורים טובים ומרגשים יותר, חלק פחות. אבל התוצאה הכוללת מעמידה את הספר "חיי חורף" כאחד הספרים הטובים של קסטל בלום, אם לא הטוב והמרגש שבהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה