ביומיים האחרונים הפציע הסתיו, על סגריריו וצינת הבוקר המרעידה. לכבודו, החלטתי לשוב לאחד הרומנים הסוחפים שכתב עגנון, "שירה", אשר עלילתו מתרחשת בירושלים הסתווית והסגרירית של שנות ה-30. כתיבתו של עגנון אהובה עלי וזאת בעיקר בשל יכולתו לסחוף את הקורא (ובמקרה זה, אותי) אל תוככי העלילה וההתרחשות - ממש כאילו עומד אני בסמטאות בהן פוסעות הדמויות השונות. האותנטיות, כמו גם היקף הידע, המאפיינים את כתיבתו של עגנון, מצליחים תמיד לסחוף את העלילה למחוזות שלא רבים הם הסופרים המגיעים עד אליהם.
נראה כי אין טעם להוסיף מילים על כתיבתו הקסומה של עגנון, אשר חרף התקופה בה נכתבה, נעימה היא לקריאה בכל עת.
ויחד עם זאת, כדאי לשים לב לתקופה שבה כתב עגנון, בעיקר כדי להבין עד כמה הייתה עבודתו בבחינת פריצת דרך בעולם הספרות הישראלית.
הרומן "שירה", מתאר את סיפור חייו של דר' הרבסט, המורכבים, למעשה, מקשריו עם מספר דמויות נשיות - אשתו, מאהבת אפלטונית, מאהבת פיזית עד מאד (שירה) ושתי בנותיו. הרומן מושתת על הניגודיות הברורה שיוצר עגנון בין מערכות היחסים של דר' הרבסט עם כל אחת מהדמויות, וכן בין הדמויות ובין עצמן. כך לדוגמה, מתוארת מערכת היחסים האפלטונית של הרבסט עם ליזבט ומולה מוצבת מערכת רווית תשוקה בינו ובין שירה. ניגודיות נוספת מתבטאת בין שתי בנותיו של הרבסט - זו הנישאת לאידאל הקיבוצי וזו המצטרפת למחתרת ימנית בירושלים של אותה העת. זו נשואה עם ילדים וזו רווקה מזדקנת. עצמת הניגודיות אותה מבקש עגנון לבסס ברומן, היא זו שלמעשה יוצרת את הסימטריה התיאורית אותה בונה עגנון בלא מעט מכתביו. סימטריה אשר הולכת ונבנית ככל שמיקום הדמויות על הלוח הולך ומתברר.
זהו ספר עם געגוע לתקופה שכבר פסה ואיננה. עצמת המילים, הבניית הסיפור והדקויות הרגשיות אותן מצליח עגנון להעביר באמצעות הדמויות השונות, מצליחים לקחת את הקורא אחורה בזמן, שנות ה-30 של המאה ה-20, ולטעת אותו בסמטאות ירושלים בה מתרחשת העלילה.
כאמור, אין כל צורך בסיבה או הצדקה כדי לחזור ולקרוא את עגנון. יחד עם זאת, הסתיו שירד עלינו בימים האחרונים כאילו כפה עליי לחזור וליטול את הספר, ובאמצעותו, לשוב אל ערפיליה הסגריריים של ירושלים.
אכן, געגועיי לעגנון.
עגנון לא השלים את הרומן בחייו וזה הושלם על ידי בתו, הפרופ' אמונה ירון.
שירה / ש"י עגנון - הוצאת שוקן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה