בשל מתקפת האקרים טורקיים, שבנו לאתר הזה באופן זמני

טעם אמיתי של פעם - על "מה הייתי עושה בלי ברונו" מאת נרי אלומה

שנים שאני מחפש ספר שיצליח לשחזר את תחושת הילדות של ישראל הישנה. ספר שישיב את גיבוריו לשדות המושבים והקיבוצים ויתאר את עלילותיהם ותעלוליהם הילדותיים והתמימים.

ספרה של נרי אלומה הצליח, באחת, להחזיר אותי אחורה, לישראל הישנה והטובה, אל הילדות הקסומה, רווית החוויות והאירועים. למקרא הספר ניצבתי שוב לרגע ברחובו הראשי של המושב, ריח הרפת והלול נישא באויר ומסביבי מבקשות חבורות זעירות של ילדים למצוא את ההרפתקאה הבאה.

הספר מתאר את קורותיו של דור, ילד אשר מתקשה בבית הספר, ומעביר את מרבית זמנו ברפת של משפחתו במושב. הספר נכתב, למעשה, כמעין יומן - בו מתאר דור את קורותיו במסגרת משימה שניתנה לו על-ידי מורתו, רותה. עיקר העלילה מתמקד בקשר שנרקם בין דור ובין עגל חדש שנולד ממש בתחילת הספר, ברונו. יחד עם זאת, קשר זה הינו הבסיס לתיאור מורכב של מסכת חייו של דור, על הקשיים עימם הוא מתמודד בבית הספר, החוויות אליהן הוא נקלע בשל סקרנותו הרבה, וכן קשריו עם חבריו ומשפחתו. קשייו של דור מתוארים במקביל לצרותיו של ברונו, העגל - וההתמודדות משפיעה, כאמור, על שניהם.

מדובר, כאמור, באחד הספרים המקסימים שמחזירים את הקורא, באופן מיידי, לתקופות של שנות ה-80 בישראל. תיאורי המושב מצליחים לגרום לגעגועים עזים לתקופה בה הספרים תיארו את חיי היום-יום, ואולי יותר מכך, לתקופה שבה חיי היום-יום בישראל היו כה תמימים ואמיתיים.

ספר שובה לב, המושך את הקורא הצעיר לעלילה מורכבת, אך מסקרנת.

מה הייתי עושה בלי ברונו - נרי אלומה - הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מדריך מסגרת לחיים בריאים - על "המכונה הכי משוכללת בעולם" מאת דר' גדעון רון ויוסי בכר

ספרם של דר' גדעון רון ושל יוסי בכר - "המכונה הכי משוכללת בעולם: מבחר סיפורים סיניים על בריאות" מיועד, לכאורה, לילדים. מדובר בקובץ סיפורים מקסימים, העוסקים בקורותיהן של דמויות סיניות ציוריות כמו הקיסר, הנסיך, הנסיכה, אנשי החצר, ובכללם הרופא הסיני. באמצעות הסיפורים הקצרים מבקשים המחברים להמחיש מספר עקרונות ותובנות אודות החיים הבריאים - של ילדים ובכלל - ובכלל זאת נושאים כמו תזונה, משמעות החיים, חשיבות השינה וכו'. אמנם מדובר, לכאורה, בעקרונות ותובנות מהעולם הסיני העתיק, ואולם נדמה כי נגזרו הם מחיי היום יום שלנו כאן, בישראל.

האם יש משהו החשוב מבריאות ילדינו? שואלים המחברים, ותשובתם משתרעת על פני 96 עמודים של סיפורים טומני מסר המתבססים על העולם הסיני העתיק, כאמור.  בסוף כל סיפור נזכר המסר אותו מבקשים המחברים ללמד. כך למשל, בסופו של הסיפור הנושא את שם הספר - המכונה הכי משוכללת - אשר עוסק בחיפושם של הקיסר ובנו הנסיך את המכונה המשוכללת ביותר בעולם (הגוף, כמובן) כותבים המחברים:

" הגוף משוחח איתנו לכל מיני צרכים,

ברעב או עייפות ובעוד הרבה דרכים

ההקשבה לגופנו היא בסיס המודעות

המוליכה את כולנו לעבר הבריאות"

ובסופו של הקטע העוסק בהגבלות שמטילים ההורים על ילדיהם, נכתב:

"יש ערך לגבולות שיוצרים ההורים לילדיהם,

כי אין צמיחה לילדים בלעדיהם

ראו עציץ:

את שרשי הצמח אמנם הוא מגביל

אך כך מאפשר את צמיחת השתיל"

במסרים מחורזים אלה מצליחים המחברים לקשור את סיפורי האגדה למציאות היומיומית, את סין הרחוקה וישראל של ימינו. העובדה, כי הדמויות המופיעות בספר לקוחות מהעולם הסיני העתיק מוסיפה לו, מצד אחד, נופך קסום, ומצד שני, יכולת משיכה עבור הילדים, שכן קיסרי סין ולוחמיה הפכו זה מכבר לחלק אינטגראלי מחיי הילדים בישראל (וראו לעניין זה לדוגמה את הפסטיגל בשנה החולפת שעסק באומנות הקונג-פו). ההיכרות של הילדים עם הדמויות מקלה על יכולתם להתחבר לספר ולהינות מתיאור עלילותיהם של נסיכים ונסיכות בעולם רחוק ועתיק.

ואולם, כפי שפתחנו ואמרנו הספר אמנם מיועד לילדים - אולם הוא מתאים לכל גיל. המודעות לצרכי הגוף כמו גן לתובנות הרפואה הסינית סוחפות רבים בציבור הישראלי, אשר עשוי למצוא בספר זה מקור להנאה רבה. גם אלו שאינם מודעים עדיין לתורות הסיניות השונות יכולים לקבל הצצה ראשונה, וקלה מאד לעיכול, אודות התובנות המנחות את התורות השונות, ואשר עיקרן, מציאות אורח החיים הבריא והנכון.

הספר מזמין ומושך את העין. האיורים הסיניים מושכים את הקורא אל אותו עולם עתיק, ומאפשרים לכל אחד - לו רק מעוניין הוא בכך - להתחבר את המציאות אותה מתאר הספר. לשם השלמת החיבור יזמו המחברים רעיון מקורי ונחמד - במסגרתו הוסיפו בסוף הספר רשימת תווים של מילים סיניות למילים נפוצות בספר כמו סבלנות, בריאות ונסיך.

אבל מעבר לקישוט והאיור יש בספר הרבה תוכן. התובנות הנזכרות בו, הגם שאינן קונקרטיות, מזכירות לכולנו - ילדים ומבוגרים כאחד - כי המכונה הכי משוכללת שלנו, גופנו ורוחנו, חייבת להיות מתוחזקת באופן סדיר ותדיר. הספר אינו מתיימר כאמור ללמד את כל התורה על רגל אחת, ואולם הוא מצליח לגרום לנו, הקוראים, לחשוב. לחשוב על אורח החיים אותו אנחנו מעוניינים לקיים, על האופן שבו אנחנו מתייחסים לגוף ולנפש שלנו, ובעיקר, לאופן שבו אנחנו מיישמים את כל התובנות האמורות על ילדינו.

ספר מומלץ שניכר שמחבריו רואים בו שליחות.

המכונה הכי משוכללת בעולם – מבחר סיפורים סיניים על בריאות
מאת ד"ר גדעון רון ויוסי בכר, הוצאת דני ספרים.

'איך שהאסון ממשיך ומתגלגל...' - על הספר "סוף שבוע אחד" מאת ברנהארד שלינק

הלנה מגר-טלמור על ספרו של ברנהארד שלינק

ירג משתחרר מן הכלא בגרמניה לאחר עשרים שנים. אחותו, כריסטיאנה לוקחת אותו לבקתה הנטועה בלב יער ואגם, שחוקה וממורטת, אליה הזמינה את חבריו של ירג - כדי לשמוח בשמחת שחרורו, להקל עליו את הכניסה לחייו המתחדשים.

האנשים מגיעים ואנו מתוודעים הן לסיפורו של ירג והן לסיפורו של כל אחד מהם - דרך ציר זמן מורכב אז-היום.

ברנהארד שלינק בחר שלא לכתוב את אותו סוף השבוע, האחד, דרך מספר יודע כל. אפילו לא דרך מספר חיצוני. כל דמות מקבלת את מישור המבט שלה, כל דמות היא גם המספר - והיא גם לא. כל דמות מספרת את עצמה דרך מספר המתבונן עליה. איזו מחוננוּת.

ונדמה כי החיבורים והנתקים הללו, רק מתוך בחירת המספר - מדברים את הסיפור כולו. השיבוץ הפואטי הנדיר של סִפֵּר ומסופר, (שילוב צורה ותוכן), הופך להיות צירוף מותך, שהרי היותה של הזהות הגרמנית - דור לאחר מלחמת העולם השנייה - הוא היצמדות והיקרעות בתוך החווייה האישית-לאומית - כאשר השאלה הנוקבת - מה מספר ומה מסופר ב-אני- היא שאלה קיומית, לא רק ברמה הפילוסופית אלא גם ברמה ההשרדותית. ומכאן, אין ולא יהיה באמת מספר היודע הכל, ואין ולא יכול להיות מספר חיצוני. אלא - שבה בעת, כל -אני- וקולו - הם גם שלו עצמו וגם חיצוניים לו. הם גם עדות פנימית וגם תיעוד חיצוני.

הקווים המשיקים בין פנים לחוץ - בין האישי לבין החברתי, בין החברתי לבין הלאומי, בין הפרטי והחלקי לבין הכללי, בין המיוחד לבין יוצא הדופן - הם יצירה כמעט בלתי נתפשת של שלינק - נראה כמו היו הטבע, ההגוּת, הספרוּת, המיניוּת, אלוהים (לא הדת) ואמונה - כל אלה מפכִּים את תוך הספר, ממש כמו האגם הנמצא ליד הביקתה. אנלוגיות דקות, כמעט שקופות, היוצרות את החיים כמטפורה, מבלי להפחית כהוא זה מהיותם - חיים, ולא רק חיים - אלא בני אדם, בשר ודם.

סוף שבוע אחד פוסע באיטיות של אישון העין - הוא מתקרב עד שהפרטים נוגעים בטשטוש (אבל לא עד שהם מתערפלים, להיפך - עד שהם מתחדדים), הוא מתרחק עד כל החלקים יוצרים בקיעים של שלמוּת, הוא מתרחב כי חשוך ואפל והוא מצטמצם בקרני אור חודרות, כמעט מסמאות. הוא עדשה - מתקערת לכיעור, מתעגלת לחמלה, הוא עדשה המורכבת על צילום הצֶלֶם - וכמוה מתפרקת, זוויתית, מתיישבת במקומה וממשיכה לרחוש, ללחוש, לומר, לצעוק, לבכות, ללטף, לחבק את הצל, את הצללים, את הצלילים של קשב עמוק למעטפת הלב ולפעימתו, בשקיפוּת אל העצמות, העצמיוּת, והתפוררות של עפר לאפר.

ביושר בלתי מתפשר חושף סוף השבוע את הבאים בו כמו היו מסכות ומסכתות החיים מזון לארוחות הבוקר, הצהריים והערב והעירום מפתיע, מצמרר, עדין, חופשי ואסוּר. בכנוּת דורשת, דרשנית, נפערת תהום תג המחיר על חתימת הדי.אן.איי הצרובה בדטרמיניזם תועה, נוקב ועדיין מחפש את החירות המפוקחת, משוחררת מהתייסרות.

ברנהארד כתב יצירה קאמרית, לירית, בפואטיקה המתעלה על עצם היותה. הלפיתה הבלתי מרפה של מתח- אנושי ומוסרי כאחת, היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת שלינק עושה אותה ממשית ונושמת. משיכת הקולמוס שלו מכתירה כתרים לכתיבה משובחת מאין כמותה. היציאה והכניסה מתוך חלל אחד, מתפורר אך מחזיק מעמד, אינן מחוללות רעידת אדמה, ברנהארד אינו כותב סנסציות, אך הן יוצרות רוח וגשם, נטיפי קור, טיפות מים הנלכדות בסערת מבול, מחול המדגיש את -אי- השליטה (תרתי משמע) של האדם במרתפי היותו.

ואחר, ביד אמן, מחבק שלינק את אנשיו, כמו הייתה אהבה בעולם. או חמלה. או מחילה ובקצות החיבוק הוא חופן את הדין, לצדק במהותו היקומית.

סוף שבוע אחד - ברנהארד שלינק (תרגום: חנה לבנת) - הוצאת מחברות לספרות 

לא בשמיים היא - על תולה רואה ירח מלא מאת קווין הנקס

הספר "תולה רואה ירח מלא" מתאר את מסעה של תולה מהרגע בו היא מזהה קערת חלב גבוה בשמיים ועד לשיבה הביתה לקערת החלב הממתינה שם רק בשבילה.

למעשה סיפורה של תולה הוא סיפורם של ילדים רבים, המגלים סקרנות ואומץ בדרכם להשיג את מבוקשם. תולה לא מוותרת, היא קופצת ומטפסת, היא נופלת ונרטבת, אבל ממשיכה היא בניסיונה להשיג את מבוקשה.

ואולם קריאה אחרת בספר מגלה שיש בו יותר מתיאור עלילה של חתלתולה קטנה. הספר טומן בחובו מוסר השכל לא פשוט, אשר מתאים גם למבוגרים מביננו, המקריאים את הספר לילדיהם.

תולה רואה קערת חלב בירח ומיד מבקשת להגיע אליה. כשלונותיה המתוארים בספר מרפים, בסופו של דבר את ידיה, והיא חוזרת אל בית בעליה - שם היא מגלה שקערת חלב אמיתית, ממשית, ממתינה ממש בשבילה.

מה מוסר ההשכל?

אולי ניתן ללמוד מהספר, שבמקום לנסות להוריד את השמיים, כדאי לנו לחפש טוב טוב על הקרקע המוצקה. העובדה שתולה מגלה את קערת החלב מייתרת, למעשה, את כל מסעה הכושל - ואפשר, כי לו הייתה ממתינה הייתה זוכה לחלב מבלי לעבור את כל הנפילות בדרך.

האם הנפילות רעות? האם אין הן מחשלות? אולי.

אבל בסופו של יום תולה מגלה את קערת החלב - מטרתה הראשונית, כזכור - בדיוק במקום ממנו יצאה.

לא בשמיים היא!!

אבל לצד המסרים שניתן ללמוד מהספר, מדובר באחד מהספרים היפים והמושקעים שיצאו לאחרונה. לא במפתיע זכה הספר בפרס קלדקוט היוקרטי על השילוב בין העלילה וביטויה באיורים המקסימים.

בהקשר זה, לא ניתן להגדיר את בחירתם של עורכי הספר לאייר את הספר בצבע אפור אלא כאמיצה במיוחד. בין אם מדובר בהצהרה אופנתית ובין אם מדובר בניסיון לדמות את אוירת הלילה - בו מתרחשת עלילת הסיפור - קיימת בעיתיות מסוימת להציג לילדים ציורים אפורים. מצד שני, כבר מזמן לא נחת על מדפינו ספר המבטא באיור את המילה הכתובה באופן כה מדויק ומרהיב.

מדובר, כאמור, בספר מושקע ומקסים - המתאים, כאמור, לילדים וגם לאלה שמקריאים עבורם.

פינת הפשוש: עלילותיה של תולה סחפו את הפשוש, אשר התעניין וממש הזדהה עימה, כאילו חבר אליה למסע הלילי. במבחן התוצאה אצלנו, האיורים דווקא השיגו את מטרתם והצליחו לרתום את הפשוש למסע, שכן תולה הפכה עבורו לחתלתולה מוחשית.

תולה רואה ירח מלא - קווין הנקס (תרגום קובי מידן) - הוצאת אחוזת בית

 

ריאל פוליטיק להמונים - על "דיונים" של ניקולו מקיאוולי

ניקולו מקיאוולי, אמן הפוליטיקה הפלורנציאני, נחשב לאחד ההוגים הבולטים עליהם מתבססת תורת הריאל פוליטיק של ימינו. ספרו ה"נסיך", אשר נכתב לפני למעלה מחמש מאות שנים, עדיין מהווה נכס צאן ברזל של לימודי מדע המדינה - וזאת בעיקר בשל הרלוונטיות הגלומה בסוגיות בהן הוא עוסק.

הראייה הפוליטית המפוכחת, המאפיינת כל כך את כתביו של מקיאוולי, מתחדדת שעה שנחשפים לקורותיו, אשר מהן בלבד ניתן לרקום עלילות ספרותיות רבות.

מקיאוולי שימש בתפקידים פוליטיים (וכן במשרות אמון) במשטרים השונים שהתקיימו בפירנציה. תחילה שימש מקיאוולי את בני משפחת דה מדיצ'י, אשר שימשו את מקיאוולי לצורך הדמויות עליהן ביסס את ספריו. לאחר פלישת הצרפתים לאיטליה, גורשו בני משפחת דה מדיצ'י, ומקיאוולי, נאמן לתפיסת הריאל פוליטיק, עבר לשמש בשירות הרפובליקה החופשית של פירנצה. במסגרת זו נשא מקיאוולי במספר תפקידים ונסע לשליחויות מדיניות שונות בשירות הרפובליקה, אשר נהנתה מהגנתה של צרפת. בשנת 1511, עת גורשו הצרפתים מאיטליה בהוראת האפיפיור, חודש שלטונם של בני משפחת דה מדיצ'י, ומקיאוולי מצא עצמו בבית הכלא, מואשם בתכנון הפיכה כנגד המשפחה. שחרורו הביא אותו לפרוש משירות הציבור ולהתחיל בכתיבת ספריו, אשר הפכו, כאמור, לאבני דרך במחשבה הפוליטית המודרנית.

בספרו המוכר ביותר, "הנסיך", מבקש מקיאוולי לייעץ לנסיך פוטנציאלי כיצד עליו לתפוס את השלטון ולשמר את שלטונו הוא. על רקע ההיסטוריה האישית של מקיאוולי - המתוארת בקצרה לעיל - ברור כי מקיאוולי ראה חשיבות עליונה בשימור היציבות כבסיס לשלטון. למעשה, מקיאוולי ביקש למצוא דרכים אשר יאפשרו לנסיך להתמודד עם ההפיכות והשינויים התכופים אותם הכיר בעולמו המדיני. עיקרו של הספר הינו בהכרעה שעושה מקיאוולי בין הנסיך האהוב על ידי הציבור ובין הנסיך שנתיניו יראים ממנו. מקיאוולי טוען בספרו כי טוב נסיך מטיל מורא מנסיך אהוב, שכן נתיניו של הראשון יפחדו לקשור כנגדו.

בד בבד עם כתיבת "הנסיך" החל מקיאוולי בכתיבת ספרו השני  - דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס.

בספר זה מבקש מקיאוולי לשכנע את קוראיו, כי הרפובליקה היא הדרך הראויה, והנכונה יותר, לשלטון הפוליטי. יחד עם זאת, בשונה מהתפיסה המקובלת, כי "דיונים" נועד לסתור את תפיסותיו של מקיאוולי ב"הנסיך", כלומר לטעון בעד הרפובליקה ונגד הנסיכות - הרי שהלי זמורה, עורך המהדורה החדשה של הספר בהוצאת שלם, טוען שה"דיונים" הינו למעשה דוגמה למורכבות כתיבתו של מקיאוולי, אשר אינו מתחייב לדוקטרינה פוליטית כלשהי.

ואמנם, המחקר שעורך מקיאוולי על התפתחותה של האימפריה הרומית - מחקר, אשר ממנו מבקש מקיאוולי לשאוב את הדרכים הנכונות לקיומה של רפובליקה - נכון הוא, לגישתו של מקיאוולי, גם עבור נסיכויות, ויש בו כדי ליתן כלים להתפתחות הפוליטית והמדינית הראויה גם לשלטון מסוג זה.

ואולם בין אם ה"דיונים" הינו השלמה ל"הנסיך" ובין אם הוא נועד לסטות מהעקרונות המונרכים עליהם הוא מושתת - הקריאה ב"דיונים" מרתקת. האופן שבו סוקר מקיאוולי את התפתחותה של האימפריה הרומית - שלב אחר שלב - יעניין את חובבי ההיסטוריה, מדע המדינה והפוליטיקה, כאחד.

כמו ב"הנסיך", גם חלק מהתובנות אותן מבקש ללמוד מקיאוולי ב"דיונים" רלוונטיות לימינו אנו. החיפוש אחר יציבות שלטונית - עיקרון המפתח לדידו של מקיאוולי - כמו גם אודות דרכים להתמודדות פוליטית ראויה, הינן בעלות חשיבות גם לפוליטיקה הנוהגת ולמחשבה המדינית המודרנית.

ואולם ככל שנראה כי אין טעם להמליץ על המוכר והידוע, קרי תובנותיו המרתקות של מקיאוולי, וכשרונו המוכר להעלות תובנות אלו על הכתב - הרי שעיקרה של ההמלצה הנוכחית הינה בשל הפורמט החדש שניתן לספר חשוב זה על ידי הוצאת שלם, אשר הוציאה תחת ידה פורמט קריא ובהיר, המאפשר גם לאלו שאינם מהמגזר המחקרי - אקדמי, את האפשרות ליטול את הספר לידיהם.

לא למותר לציין, בהקשר זה, כי התרגום הרהוט (מרים שוסטרמן - פדובאנו), והעריכה הקולחת (הלי זמורה) מאפשרים גם הם לקורא הבלתי מיומן לטעום ממקצת תובנותיו של מקיאוולי, אחד מעמודי התווך של המחשבה המדינית המערבית.

דיונים - ניקולו מקיאוולי (הלי זמורה עורך) - הוצאת שלם.

לוכד המפלצות של אייל - מאת יונה טפר

אייל הקטן הולך לישון אצל סבא וסבתא....

למרות שהוא מכין את עצמו לשנת הלילה, הוא מגלה מפלצת תלת ראשית שמתקרבת למיטתו

סבא, שמכיר את המפלצת הזאת ממש (עוד מימיו של אבא כילד) מציע לאייל פתרון מקורי

זוהי, בתמצית, העלילה של הספר לוכד המפלצות של אייל.

הגם שמדובר בסיפור חמוד להפליא, הספר מתאר את אחת הבעיות עמה נתקלים הורים רבים בבואם להשכיב לישון את ילדיהם - פחדי הלילה.

החשש מהחושך, מהלבד ומהצללים המעטרים את קירות החדר, מעמיד הורים רבים בפני הצורך לנסות למצוא דרכים להתמודדות משותפת עם הילדים בפחדים אלה.

הגם שאין מדובר בספר מחקרי או לימודי (והוא אינו מתיימר להיות כזה) - נראה שקריאה משותפת של הספר עם ילד המתמודד עם פחדים מעין אלה, עשויה לסייע לילד בהתמודדות זו.

בנוסף, ספר זה יכול לשמש עוד כלי על מנת לפתוח שיחה בנושא, או לנסות ולקלף שכבות הגנה של ילד המתמודד עם התופעה.

שימו לב גם לאיורים היפים של קרן מאי מטקלף.

לוכד המפלצות של אייל - יונה טפר - ספריית פועלים

איבדו את הדרך? - על מצפן:המצפון והפנטזיה של דר' ניצה הראל

הארגון הסוציאליסטי הישראלי - מצפן, היה בשנות ה-60 וה-70 שם נרדף לעוכרי ישראל מבית, המבקשים למוטט את המפעל הציוני ההולך ונבנה בארץ ישראל. הצעירים חדורי האידיאולוגיה, אשר שברו את חומת הסולידאריות הישראלית והטיחו ביקורת בישראל, ובממסד, גם על במות בחו"ל - היו מעין סדין אדום מול עיני הישראלים שיכורי הניצחון במלחמת ששת הימים.

דר' ניצה הראל, היסטוריונית במקצועה, סוקרת בספרה החדש "מצפן: המצפון והפנטזיה", את הסיבות שהביאו לפרישת חברי מצפן מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית, את התהליכים עימם התמודדו חברי הארגון מול החברה הישראלית, את הערכים והרציונאלים שעמדו בבסיס התנהלותם של חברי הארגון וכן את התנפצותם הפוליטית של רעיונות וערכים אלה אל קרקע המציאות.

הראל מעמתת את הרעיונות עם האופן בו בחרו חברי הארגון ליישמם;  את האידיאלים למול הדרך בה ניסו חברי הארגון להוציאם אל הפועל ואת השאיפות למול התוצאות אותן הצליחו חברי הארגון להשיג. בייחוד עומדת הראל על התעקשותם של חברי הארגון לסטות מהסטטוס קוו הישראלי - כמו גם מכללי הפוליטיקה הישראלית - וזאת נוכח המחירים הכבדים ששילמו חברי הארגון, במישור המשפחתי, החברתי והאזרחי.

נראה, כי  ספרה של הראל לא יכול היה לצאת בעיתוי רלוונטי יותר, שעה שישראל מתמודדת, גם כיום, עם משבר דה-לגיטימציה בינלאומי חריף, המחדד את התפיסות הסולידריות הפנים ישראליות עד כדי ניסיון להדיר את אלו החושבים אחרת מגדרי החברה האזרחית.

חוקים הקוראים לשבועת נאמנות, להצהרות כאלה ואחרות מצד מיעוטים, להחרמת אזרחים המדברים בחו"ל כנגד המדינה ולאיסור כניסה למדינה של אזרחים המבקרים את מדיניות הממשלה, הפכו במהלך השבועות והחודשים האחרונים לחלק אינהרנטי מההוויה הישראלית. ניסיונות ללכד את החברה הישראלית כנגד הביקורת המוטחת בה - ניסיונות שחלקם הגדול מובן נוכח עוצמת הביקורת עימה נאלצת להתמודד החברה בישראל - מביאים, לעיתים לכדי תוצאות מסוכנות המצביעות על עוורון פוליטי ומוסרי.

הוצאת ספרה של הראל דווקא בעיתוי הנוכחי חשוב, כאמור, משני טעמים: האחד, הוא מוכיח כי אין חדש תחת השמש, וכי חוקי הנאמנות אינם תולדת המאה ה-21. למעשה, פעילותה הבינלאומית של מצפן בביקורת על המדינה זכתה, כבר בשנת 1969 להצעת חוק (שלא עברה בסופו של יום), אשר ביקשה לשלול את דרכוני אלו המבקרים את מדיניות הממשלה (נשמע מוכר, לא?!).

הטעם השני חשוב יותר, כיוון שהוא מבהיר לכל אותם אלו החפצים לשלול את חופש הביטוי של קבוצות קיצוניות, אלו ואחרות, שאין לכך כל הצדקה ו/או טעם. ההיסטוריה והפוליטיקה מצליחות, כך על פי הסקירה של הראל, לתת את המקום הראוי לכל השקפה, ולנתב, באופן כמעט בלתי מורגש, את הרעיונות הנכונים למרכז הזירה.

כאמור, מדובר בספר חשוב ומרתק. ההיסטוריה של קבוצות פוליטיות בישראל, דרך החתחתים שעברו והניסיונות של הקונצנזוס הישראלי להתמודד עימן, משקפים, כאמור, את הוויתה של ישראל גם ארבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 2010.

על מנת להפיג את חששם של אלו מביננו שחוו היסטוריה לא נעימה עם לימודי ההיסטוריה חשוב לציין, כי הגם שברור שמדובר בעבודת מחקר מקיפה, הרי שהכתיבה והתיאורים בספר נעימים וקריאים.

הספר מומלץ לכל מי שישראל ועתידה חשובים לו.

מצפן: המצפון והפנטזיה - דר' ניצה הראל - הוצאת רסלינג

מערכת האתר מרכינה את ראשה לזכר הנספים באסון הכרמל ומצדיעה לכל אותם אלו הממשיכים ללחום באיתני הטבע

הרחק מהיעדרו - על ספרה החדש והקשה של שז

הלנה מגר טלמור על ספרה החדש של שז - הרחק מהיעדרו

מה לומר?!

הספר של שז ממלכד אותך עוד לפני שהתחלת לקרוא.

כי הלא, מה ניתן לומר על הסיפור עם הקווים האוטוביוגרפיים הזה? שהוא מחריד? שהוא מבעת? שהוא חשוב? שהגילוי החשוף מצמרר? שרעידת האדם והאדמה שבתוכו מהפכים את סדרי הבראשית וחופנת גיהינומות חיים?

מה עוד ניתן לומר על הסיפור המקעקע הזה? שהאיוֹם בו הוא הנורא מכל? שהוא מחלחל? מחריד? מזוויע? מקפיא נשימה? תפלצתי?

אז כן. ניתן לומר את כל אלה. ניתן לומר את כל חלופותיהם ונרדפותיהם, ועדיין כמו לא נאמר מאום.

הספר 'הרחק מהיעדרו' כותב חיים של גילוי עריות בין אב לבת.

קריעת השכֹל על ההתעללות המסוייטת הזו פוסעת בתוך דמות הבת - קושרת וכובלת אותה לחיים היחידים אותם היא מקבלת כאהובה, כמקובלת, כמוכלת - מאהבת של אביה. ובאחת - היא זועקת באין קול, בשבירת כלים, בלחש, במילים עם הפסיכולוגית שלה, בתיעוב עצמי, בתחינה - אל החיים היחידים שיהיו נכונים, ראויים- הרחק מאהבתו החוליית של אביה.

בתוך המילים והשתיקות משוחחת שז עם שז. לכאורה הן שתיים, אולי הן שתיים, לכאורה הן אחת. אולי הן אחת.

"תרגע הוא שותק. 'תעשי לי טובה,' הוא אומר, 'תדברי אתה, את היחידה ששז מקשיבה לה.'

'אני?' נדמה לי שמנחם מדבר אל מישהו אחר.

'כן, רק את,' הוא אומר. 'בגלל מה שעברתן.' הוא מתחיל להסתבך בלשונו. 'את מבינה, הילדוּת שלכן, אני מקווה שאת לא כועסת עליה שהיא סיפרה לי... היתה לכן אותה ילדות... עם האבא אני מתכוון... לא יודע אם בדיוק אותה ילדות... משהו דומה... את מבינה?' הוא שואל. 'את מבינה?'

ונניח שמבינים, אז באמת מבינים?

הספר 'הרחק מהיעדרו' כותב אי-חיים של גילוי עריות בין אב לבת.

מכאן, יכולה להשתרע רק דממה. כזו ארוכה. כאובה. עצובה.

ובכל הזאת, שז כתבה ספר.

האם הייתה רוצה כי  נתבונן אל הסיפור כסיפור חייה, כך? חשוּב, פורעני, מר, הורסני?

אולי כן.

אולי כלל אין מקום לרשומה המנסה לגעת בסיפוריות כשלעצמה, בספרותיות של הסיפור.

אולי.

הייתי יכולה לכתוב כיצד הספר כדי שליש מעורבל בכתיבתו. הייתי יכולה לכתוב כיצד שבחי הליריות המעודנת שכבר נרשמו על ספר זה, מוגזמים, אפילו מוקצנים. הייתי יכולה לכתוב כיצד הספר משקף מעין יומן, אפילו יומן-בלוג פוסטאי. הייתי יכולה לכתוב כיצד רק מאמצעו של הספר ניתן להתחיל להרגיש את ההידוק של הפרוזה הטובה, של הפואטיות הנענית לעט, המתענה בה, לשוחח עם הדמות, ועם דמותה - שז, עם המתרחש, עם הזמן, עם החידלון והשיתקון. כן, הייתי יכולה לנסות להבהיר את החסרים.

אבל

אולי לא צריך. לא הפעם. אולי החשכים הבועטים את עצמם צריכים להוליד רק את משרעת הדממה. כזו ארוכה. כאובה. עצובה.

"אהיה רחוקה מהיעדרו של אבי מרחק אינסופי שלעולם לא יקטן, לעולם לא יצטמצם."

אולי זהו אשר ראוי כי יקועקע באישוני הלב. באדמ-ה הרעה הזו. למחות בשקט את השקט המעיק ולגעת בעדינות בנחמת אחרית הימים והלילות, מבלי להבין, מבלי תֵּת דין הזוועה, רדוּפים בעוול ומאמצים את הכתיבה. כל כתיבה.

הרחק מהיעדרו - שז ; הוצאת עם עובד

משהו מרענן וחדש - על ספרה של אוריאן זכאי "השלם את החסר"

השלם את החסר הינו ספרה הראשון של אוריאן זכאי. עובדה.

הפרשנות שיש לתת לעובדה זו היא, כדרכה של פרשנות, עניין של טעם.

הספר מציג לקורא קובץ סיפורים העוסקים בדמויות שונות, המקיימות קשר ביניהן במהלך הספר. יחד עם זאת, אין מדובר ברומן בסיפורים, כמו שנכתב על גב הספר, אלא בקובץ סיפורים, אשר נוגעים - לא נוגעים זה בזה. בניגוד לרומן, אין בקובץ הסיפורים של זכאי רצף עלילתי מוגדר. יחד עם זאת, ואולי דווקא בשל זאת, הוא מצליח - בשל אותה הפרדה עלילתית בין הסיפורים - לשמור על העניין והקצב של הספר.

בין הדמויות ניתן למצוא את מיכל, ילדה שנעקרה מעיר ילדותה ומתמודדת עם המעבר והשינוי; את יעל, מורה לעברית אשר מתמודדת עם בעלה ועם מאהב מפתיע וגם את שוש המרצה המשחקת בתיאטרון של חייה. כולן דמויות נשיות בעלות אופי שונה, אך כוח דומה. כולן נשים מתמודדות, המבקשות לשחק את עצמן בהצגת חייהן.

הספר מבקש, אם כן, לתת לנו, הקוראים, התבוננות עמוקה בניסיונן של הדמויות כולן לקשור קשרים, ולהתיר אותם. להתמודד עם המרחק והשוני מחד גיסא, ועם המוכר והאהוב מאידך.

כפי שפתחתי ואמרתי מדובר בספרה הראשון של אוריאן זכאי. ניתן, כאמור, לפרש עובדה זו ככזו המבקשת למצוא בסיפורים בוסריות מסוימת, המשליכה על התפתחות העלילה ויכולתן של הדמויות להתמודד עימה. 

יחד עם זאת, אני חושב שדווקא בוסריות מסוימת זו היא שהופכת את הספר למקסים ומעניין, אשר מציג קול חדש ומרענן בספרות הישראלית.

דווקא בספר כזה ניתן להתחבר אל הדמויות, ללכת איתן יד ביד בנבכי העלילה, לשמוח ולכאוב ביחד איתן - וזאת במילים פשוטות ואמיתיות, שטרם זכו לניפוח והאדרה ספרותיים קלאסיים.

כאמור, לטעמי, העובדה שמדובר בספרה הראשון של זכאי, משמחת עד מאד. שמחה זו נובעת בשל הכרותי עם הקפיצה המשמעותית שצפויה להתבטא בספרה הבא של זכאי - וזאת לאחר שעברה את כל הליכי הליטוש, החיבור והפירוק במהלך הוצאת הספר הנוכחי. קצת ליטוש, והיכולות של זכאי לבטא באופן חד ואמיתי כל כך את דמויותיה, לבטיהן ורצונותיהן יהפכו אותה לאחת הסופרות המרתקות בנוף הספרות הישראלי.

השלם את החסר - אוריאן זכאי - הוצאת כתר

חג חנוכה שמח

צוות bookwatch מאחל לכל קוראינו, אוהבי הספר, חג חנוכה שמח ושנת אור

חגיגה אמיתית - על "חגיגות ועוד" מאת עינת ניצן קנולר ותמי לוקסנבורג

כששמעתי לראשונה על אלבום הפעילות "חגיגות ועוד" הייתי סקפטי. מודה.

בעידן האינטרנט של היום לא ברור איזה ערך מוסף יש לאלבום פעילות כתוב ומודפס? האם לא ניתן לקבל את כל אותם רעיונות מקסימים בשיטוט וחיפוש בין אתרי הרשת השונים? האם יש טעם של ממש להוסיף עוד חפץ לבית כשמנגד מציע לנו המחשב תיקיה שלמה, מסודרת ושאינה תופסת כל מקום? ובעיקר, האם הילדים של היום, חתני השמחה הפונטציאליים, יכולים בכלל להינות מחגיגות שמתוארות במילים ותמונות על גבי נייר?

לכל מי שהשתכנע מהשאלות שהעלתי זה עתה, אני מוכרח לומר שמרגע שהגיע הספר לידי, כאילו זכו התשובות למענה ברור וחד משמעי:  לא זו בלבד שיש לספר כזה ערך, אלא שנראה שדווקא העובדה שמדובר במשהו שונה - לא ממוחשב - מצליח לתפוס את תשומת ליבם של הילדים, ולרתום אותם למשימת חיפוש החגיגה האופטימאלית.

ספרן של עינת ניצן קנולר ותמי לוקסנבורג (להלן: עינת ותמי) מציע להורים ומורים שפע פעילויות לקיומן של חגיגות שונות ומשונות. הספר מתאר - במלל ובצבע מרהיב - את החגיגה, מראשיתה ועד אחריתה. הוא כולל הנחיות החל משלב הכנת ההזמנה לאירוע ועד לאופן בו כדאי "להלביש את הבית" לאירוע. בין לבין מציעות המחברות שפע של רעיונות להפעלת הילדים, משתתפי האירוע - רעיונות מזמינים, אשר מפתים גם את המבוגרים להצטרף.

הספר מציע מספר סוגים של חגיגות "קונספקט". בין היתר מציעות המחברות חגיגה בסגנון יפני (אוכלים אורז, מכינים גינות זן ומציירים בדיו); חגיגה בסגנון קדום (אוכלים עוגיות דינוזאורים; שוברים ביצי דינוזאורים ומכינים הרי געש לבתיים במיוחד); חגיגה בסגנון המערכב הפרוע (טוב, כאן הקונספט די ברור ומתבסס בעיקר על קאובויים ואינדיאניים) וכן חגיגות בסגנון קרנבל, אולימפיאדה, אגדות וטיול בפריז.

מגוון הפעילויות הופך את הספר למתאים לכולם: ילדים קטנים וגדולים יותר; בנים ובנות ולפעמים, כן כן, גם למסיבות של מבוגרים (בשינויים המחוייבים, או שלא).

הפשוש אהב מאד. הוא לקח את אלבום ולא הניח אותו מידיו עד שסיים לסקור את כל התמונות (המרהיבות, כבר אמרנו?) ולבחור את יום ההולדת הכי הכי בשבילו. כאן המקום להצביע על הבעייתיות היחידה שמצאתי בספר. זו טמונה בעובדה שהוא מציע כל כך הרבה פעילויות מקסימות, עד שהילדים יכולים להתבלבל. אצלנו בבית, לדוגמה, עוד אין הכרעה.



עינת מעידה על עצמה כי היא קלינאית תקשורת, ותמי, כי היא מורה למדעים וליישומי מחשב. שתיהן מעידות על עצמן כי הן עסקו שנים רבות בחינוך ובטיפול בילדים - והאמת, נראה שהספר, על מכלול ההתייחסות שיש בו לילדים ולצרכיהם, משקף ניסיון זה. מכל מקום, נראה שעינת ותמי הוכיחו שלפעמים הכתוב והמודפס יכול, ועולה על הממוחשב. זו, כשלעצמה, תגלית משמחת. ואולי, דווקא ניסיונן של השתיים בטיפול בילדים הוא שלימד אותן שלפעמים מה שנראה ברור מאליו אינו כזה כלל ועיקר.

מדובר, כאמור, בספר מצוין להורים, מורים וילדים. הוא רעיון מקסים למתנה, ובעיקר, למתנה לעצמכם.

חגיגות ועוד - עינת ניצן קנולר ותמי לוקסנבורג - הוצאת רימונים

עוד חוזר הניגון... על ספרו של סייד קשוע - גוף שני יחיד

ספרו של סייד קשוע - גוף שני יחיד - הינו למעשה המשך טבעי לטורו של קשוע בעיתון הארץ, לסדרת הטלויזיה "עבודה ערבית" ולשני ספריו הקודמים.

קשוע ממשיך לתאר לקורא את החיים של הציבור הערבי מנקודת מבטו של ערבי מודרני, הבועט בנורמות החברתיות של החברה ממנה צמח. הגיבורים של קשוע הם טרגיים במלוא מובן המילה. הם מנסים לברוח מעברם, מהמציאות בה גדלו, ממשפחתם - ואולם דווקא אלה רודפים אחריהם ללא הפסק.

גיבוריו של קשוע מאבדים - כל אחד בשלב זה או אחר - את האמונה כי יוכלו להשתלב בחברה הישראלית. הם מבינים, כי העבר שלהם, הוא הוא ההווה והעתיד המצפים להם.

הביקורת שמותח קשוע על שתי החברות - הישראלית והפלסטינית - מבהירה עד כמה החברה היהודית בישראל אינה שוחה בניואנסים המעסיקים כל כך את החברה הערבית. עד כמה המגזריות הערבית - הנראית ליהודי ככזו המורכבת ממקשה אחת (פחות או יותר) - מלאה בדקויות ובסתירות פנימיות.

ככלל, נראה כי כל חטאו של קשוע בספרו גוף שני יחיד נעוץ בכך שספר זה, כשניים שלפניו, שב ומתאר את מעגל הקסמים של הצעיר הערבי המודרני. מעגל המתחיל, כאמור, בתקווה גדולה, ומסתיים, כאמור, בהשלמה. קשוע לא מחדש דבר בספרו. שוב פעם מתוארת החברה הערבית באותן עיניים ביקוריות למחצה, אשר מחד מגחכות על הנורמות, ומאידך מלטפות אותן. אין בסיפורים המרכיבים את הספר משום פריצת דרך, גילוי קיצוני או פריצה של מסלול הקורבנות הקבוע אותו מתאר קשוע בספריו וביתר עבודותיו.

למעשה, נראה כי קשוע מעדיף לשמר את התרנגולת שלו, שמטילה ביצי זהב לא קטנות עבורו מזה שנים. מיצובו של קשוע כערבי המחמד של הספרות הישראלית פוגע בו, ומצריך אותו להלך על ביצים - גם אימת שהמילים זועקות לסוף אחר, אמיתי יותר, טרגי יותר.

קשוע נזהר. וזהירות אינה נחלתו של הסופר.

החשש של קשוע מפני אובדן הלגיטימיות בציבור הישראלי - יהודי (את הערבי הוא איבד כבר מזמן, כנראה), מכווץ אותו, מונע ממנו ללכת עד הסוף.

ספרות מגזרית אינה בהכרח דבר רע. להיפך.

ספרות מגזרית נושאת על גבה, מעבר לעושר המילולי, גם עושר תרבותי רב, המועבר בעצם קריאתה לכאלה שאינם בני המגזר.

החשיפה של הציבור היהודי - ישראלי לתכנים של קשוע מצליחה לחדור לעיתים את חוסר ההבנה המובנה בין המגזרים. ההומור של קשוע מצליח לחדור חומות של חשש. התרבות אותה מתאר קשוע מצליחה להתעלות על התפיסות השטחיות של המגזרים השונים.

ואולם כוחה של הספרות המגזרית בחדותה, ביכולתה לתפוס את נקודות הביקורת האמיתיות ולחדד אותן. ביכולתה להציב מראה מול התרבויות השונות, יחסן האחת לשניה, ויכולת ההכלה של כל אחת מהן.

כאן, לדעתי, נכשל קשוע.

ולדעתכם??

סייד קשוע - גוף שני יחיד - הוצאת כתר