ספרו של סייד קשוע - גוף שני יחיד - הינו למעשה המשך טבעי לטורו של קשוע בעיתון הארץ, לסדרת הטלויזיה "עבודה ערבית" ולשני ספריו הקודמים.
קשוע ממשיך לתאר לקורא את החיים של הציבור הערבי מנקודת מבטו של ערבי מודרני, הבועט בנורמות החברתיות של החברה ממנה צמח. הגיבורים של קשוע הם טרגיים במלוא מובן המילה. הם מנסים לברוח מעברם, מהמציאות בה גדלו, ממשפחתם - ואולם דווקא אלה רודפים אחריהם ללא הפסק.
גיבוריו של קשוע מאבדים - כל אחד בשלב זה או אחר - את האמונה כי יוכלו להשתלב בחברה הישראלית. הם מבינים, כי העבר שלהם, הוא הוא ההווה והעתיד המצפים להם.
הביקורת שמותח קשוע על שתי החברות - הישראלית והפלסטינית - מבהירה עד כמה החברה היהודית בישראל אינה שוחה בניואנסים המעסיקים כל כך את החברה הערבית. עד כמה המגזריות הערבית - הנראית ליהודי ככזו המורכבת ממקשה אחת (פחות או יותר) - מלאה בדקויות ובסתירות פנימיות.
ככלל, נראה כי כל חטאו של קשוע בספרו גוף שני יחיד נעוץ בכך שספר זה, כשניים שלפניו, שב ומתאר את מעגל הקסמים של הצעיר הערבי המודרני. מעגל המתחיל, כאמור, בתקווה גדולה, ומסתיים, כאמור, בהשלמה. קשוע לא מחדש דבר בספרו. שוב פעם מתוארת החברה הערבית באותן עיניים ביקוריות למחצה, אשר מחד מגחכות על הנורמות, ומאידך מלטפות אותן. אין בסיפורים המרכיבים את הספר משום פריצת דרך, גילוי קיצוני או פריצה של מסלול הקורבנות הקבוע אותו מתאר קשוע בספריו וביתר עבודותיו.
למעשה, נראה כי קשוע מעדיף לשמר את התרנגולת שלו, שמטילה ביצי זהב לא קטנות עבורו מזה שנים. מיצובו של קשוע כערבי המחמד של הספרות הישראלית פוגע בו, ומצריך אותו להלך על ביצים - גם אימת שהמילים זועקות לסוף אחר, אמיתי יותר, טרגי יותר.
קשוע נזהר. וזהירות אינה נחלתו של הסופר.
החשש של קשוע מפני אובדן הלגיטימיות בציבור הישראלי - יהודי (את הערבי הוא איבד כבר מזמן, כנראה), מכווץ אותו, מונע ממנו ללכת עד הסוף.
ספרות מגזרית אינה בהכרח דבר רע. להיפך.
ספרות מגזרית נושאת על גבה, מעבר לעושר המילולי, גם עושר תרבותי רב, המועבר בעצם קריאתה לכאלה שאינם בני המגזר.
החשיפה של הציבור היהודי - ישראלי לתכנים של קשוע מצליחה לחדור לעיתים את חוסר ההבנה המובנה בין המגזרים. ההומור של קשוע מצליח לחדור חומות של חשש. התרבות אותה מתאר קשוע מצליחה להתעלות על התפיסות השטחיות של המגזרים השונים.
ואולם כוחה של הספרות המגזרית בחדותה, ביכולתה לתפוס את נקודות הביקורת האמיתיות ולחדד אותן. ביכולתה להציב מראה מול התרבויות השונות, יחסן האחת לשניה, ויכולת ההכלה של כל אחת מהן.
כאן, לדעתי, נכשל קשוע.
ולדעתכם??
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה