הלנה מגר-טלמור על ספרו של ברנהארד שלינק
ירג משתחרר מן הכלא בגרמניה לאחר עשרים שנים. אחותו, כריסטיאנה לוקחת אותו לבקתה הנטועה בלב יער ואגם, שחוקה וממורטת, אליה הזמינה את חבריו של ירג - כדי לשמוח בשמחת שחרורו, להקל עליו את הכניסה לחייו המתחדשים.
האנשים מגיעים ואנו מתוודעים הן לסיפורו של ירג והן לסיפורו של כל אחד מהם - דרך ציר זמן מורכב אז-היום.
ברנהארד שלינק בחר שלא לכתוב את אותו סוף השבוע, האחד, דרך מספר יודע כל. אפילו לא דרך מספר חיצוני. כל דמות מקבלת את מישור המבט שלה, כל דמות היא גם המספר - והיא גם לא. כל דמות מספרת את עצמה דרך מספר המתבונן עליה. איזו מחוננוּת.
ונדמה כי החיבורים והנתקים הללו, רק מתוך בחירת המספר - מדברים את הסיפור כולו. השיבוץ הפואטי הנדיר של סִפֵּר ומסופר, (שילוב צורה ותוכן), הופך להיות צירוף מותך, שהרי היותה של הזהות הגרמנית - דור לאחר מלחמת העולם השנייה - הוא היצמדות והיקרעות בתוך החווייה האישית-לאומית - כאשר השאלה הנוקבת - מה מספר ומה מסופר ב-אני- היא שאלה קיומית, לא רק ברמה הפילוסופית אלא גם ברמה ההשרדותית. ומכאן, אין ולא יהיה באמת מספר היודע הכל, ואין ולא יכול להיות מספר חיצוני. אלא - שבה בעת, כל -אני- וקולו - הם גם שלו עצמו וגם חיצוניים לו. הם גם עדות פנימית וגם תיעוד חיצוני.
הקווים המשיקים בין פנים לחוץ - בין האישי לבין החברתי, בין החברתי לבין הלאומי, בין הפרטי והחלקי לבין הכללי, בין המיוחד לבין יוצא הדופן - הם יצירה כמעט בלתי נתפשת של שלינק - נראה כמו היו הטבע, ההגוּת, הספרוּת, המיניוּת, אלוהים (לא הדת) ואמונה - כל אלה מפכִּים את תוך הספר, ממש כמו האגם הנמצא ליד הביקתה. אנלוגיות דקות, כמעט שקופות, היוצרות את החיים כמטפורה, מבלי להפחית כהוא זה מהיותם - חיים, ולא רק חיים - אלא בני אדם, בשר ודם.
סוף שבוע אחד פוסע באיטיות של אישון העין - הוא מתקרב עד שהפרטים נוגעים בטשטוש (אבל לא עד שהם מתערפלים, להיפך - עד שהם מתחדדים), הוא מתרחק עד כל החלקים יוצרים בקיעים של שלמוּת, הוא מתרחב כי חשוך ואפל והוא מצטמצם בקרני אור חודרות, כמעט מסמאות. הוא עדשה - מתקערת לכיעור, מתעגלת לחמלה, הוא עדשה המורכבת על צילום הצֶלֶם - וכמוה מתפרקת, זוויתית, מתיישבת במקומה וממשיכה לרחוש, ללחוש, לומר, לצעוק, לבכות, ללטף, לחבק את הצל, את הצללים, את הצלילים של קשב עמוק למעטפת הלב ולפעימתו, בשקיפוּת אל העצמות, העצמיוּת, והתפוררות של עפר לאפר.
ביושר בלתי מתפשר חושף סוף השבוע את הבאים בו כמו היו מסכות ומסכתות החיים מזון לארוחות הבוקר, הצהריים והערב והעירום מפתיע, מצמרר, עדין, חופשי ואסוּר. בכנוּת דורשת, דרשנית, נפערת תהום תג המחיר על חתימת הדי.אן.איי הצרובה בדטרמיניזם תועה, נוקב ועדיין מחפש את החירות המפוקחת, משוחררת מהתייסרות.
ברנהארד כתב יצירה קאמרית, לירית, בפואטיקה המתעלה על עצם היותה. הלפיתה הבלתי מרפה של מתח- אנושי ומוסרי כאחת, היא כמעט בלתי אפשרית, ובכל זאת שלינק עושה אותה ממשית ונושמת. משיכת הקולמוס שלו מכתירה כתרים לכתיבה משובחת מאין כמותה. היציאה והכניסה מתוך חלל אחד, מתפורר אך מחזיק מעמד, אינן מחוללות רעידת אדמה, ברנהארד אינו כותב סנסציות, אך הן יוצרות רוח וגשם, נטיפי קור, טיפות מים הנלכדות בסערת מבול, מחול המדגיש את -אי- השליטה (תרתי משמע) של האדם במרתפי היותו.
ואחר, ביד אמן, מחבק שלינק את אנשיו, כמו הייתה אהבה בעולם. או חמלה. או מחילה ובקצות החיבוק הוא חופן את הדין, לצדק במהותו היקומית.
סוף שבוע אחד - ברנהארד שלינק (תרגום: חנה לבנת) - הוצאת מחברות לספרות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה