שירה כהן על קובץ סיפוריו של ואלזר, אשר ראה אור בספריית פועלים
יש משהו מאיים בקבוצה גדולה של אחיות ואחים שאף אחד מהם לא השאיר אחריהו צאצאים. תחושה של בזבוז, שמונה ילדים וכולם יצאו מטורפים/ א-סוציאלים/ בעלי גורל טראגי- ככלות הכול לא מדובר בשמונה מוצארטים אז איזה הצדקה יש לעניין הזה של לא להוליד ילדים. ההסתפקות העצמית שאינה נובעת מ"באמת" הסתפקות עצמית אלא מכך שאין ברירה אלא להסתפק, העדר אפשרות לשאוב סיפוק ממישהו או משהו אחר שאף פעם אינו "נוכח" מספיק בחוויה של הדמות, משותפת למרבית הסיפורים הקצרים המופיעים בקובץ "איש שלא הבחין בשום דבר" , "היא הכירה תודה לשמש, שמחה על הציוץ, את האנשים דימתה למים שבאים והולכים" נכתב בסוף הסיפר "הבחורה" על בחורה שיושבת על ספסל ובחורים מתחילים אתה. קראו זאת בהשוואה לשורה המוכרת משירה של מרים ילן שטקליס "נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר, הלכה לשחק עם ילד אחר". אך במקרים אחרים משמעות הכותרת שאני הוא אותו "שום-דבר" ולכן לא הבחנתי בעצמי. אין לבלבל עם צ'כוב שעוסק בסיפורים שלו בניסיון המגומגם ליצור קשר- שהוא עדיין רצון ברור ,אצל ואלזר הודאות היחידה היא הכמיהה ל"משהו" אותו לא ניתן לנסח, וממנו עושים מאמץ להתעלם או פשוט למחוק. מנסים לחיות –ויהיו חיים אלו אשר יהיו , אבל "זה" (הוא שאסור לכנות אותו בשם כמו הקוסם הנורא, האויב של הארי פוטר) עולה בכל זאת ומאיים ,"כמה יפה שמוטות שם הכפפות! כמה נעים ריחן! ואני מתפתה כמעט לאמצן אל פני מעשה שהוא אולי טיפשי. אבל אנו אוהבים כל כך להשתטות מדי פעם " (מגרה, כפפה, נייר) אבל מגיע הרגע שבו החיים כבר אינם יכולים להמשיך. אצל ואלזר הקריסה באה לידי ביטוי כשהחליט בגיל 51 לאשפז את עצמו בבית חולים לחולי נפש. (ואולי ההחלטה הזו בעצם אפשרה לו להתנסות לעומק במערך הרגשי שלו בלי הפרעה –הן סביר להניח שלו היה עשיר ולא עני היה פשוט נשאר בבית וכותב ...)
הסיפורים בקובץ זה קצרים מאד ברובם – כמה עמודים ספורים , דבר המאפשר להתמסר לתחושות ולא לעסוק בהבנת עלילה מורכבת (כמו למשל אצל רושדי), וואלזר בז לסופרים הזקוקים לעלילות מורכבות . הם לקוחים מתקופות שונות בחייו, ומשקפים הם יוצרים אפקט מצטבר (קשה, מדכא , מטריד – זה ברור) של התבוננות על אדם המתייחס לעצמו כאילו היה מכונה מקולקלת ומנסה לתקן בלי הרף, אנו מבינים שהוא מתקן את עצמו מעצם פעולת הכתיבה שמתאמצת לכסות ולא לחשוף, שמתאמצת להתאים את עצמו לתלם דמיוני, קובץ החיבורים של הנער פריץ קוכר , משקף בברור את הקונפליקט , פריץ הוא דמות בדיונית של נער שמת מסיבה כלשהי והשאיר אחריו חיבורים שכתב לבית-ספר, המלקט – דמות אלמונית הביאה את החיבורים לפרסום, לטעמי זה החלק המוצלח פחות בקובץ שכאילו מדגים מצב או רעיון ופחות מאפשר שקיעה פנימה.
אני נוטה להתייחס בזהירות לספרים המורכבים מסיפורים שלוקטו ע"י אדם שאינו מחברם, במקרה זה נגה אלכלך –שפרסמה סיפורים פרי עטה וזכתה לביקורות טובות. אך גם אם התוצאה במקרה זה טובה ומעניינת היא משקפת בסופו של דבר את האופן שבו אלכלך קוראת את ואלזר.
ספרים נוספים של ואלזר כבר תורגמו לעברית יאקוב פון גונטן ועוזר לכל עת שניהם בהוצאת עם עובד, ובתרגום ואחרית דבר של אילנה המרמן.
איש שלא הבחין בשום דבר (ספרית פועלים - סיפורת, מגרמנית: רן הכהן, ליקטה והוסיפה אחרית דבר: נגה אלבלך).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה