ספרה של איריס ערד משתייך לז'אנר הספרים שמתארים סיפורים אישיים של המחבר. סיפורים המשתייכים לז'אנר הזה נתונים, מטיבם, לסיכונים שונים הנובעים מהעמסה של רגשות אישיים על הטקסט - כאלה, אשר מונעים מהקורא את היכולת להתחבר לטקסט וגורמים לו להתבונן על הסיפור מבחוץ. סכנות נוספות הניצבות בפני סופרים המספרים את סיפורם האישי הוא הפיכת הסיפור לסוג של טיפול ופורקן, המונע לעיתים את רציפות הקריאה, ומטיל על הקורא לשמש כפסיכולוג, שלא מרצון.
ייאמר כבר בפתח הדברים, ערד לא נכנעה לסכנות.
בצורה אישית, אך לא אישית מידי; רגשית, אך לא רגשית מידי, ובעיקר הומוריסטית להפליא, מצליחה ערד לספר את הסיפור הקשה אותו חוותה שעה שטעות של אחות בבית החולים הובילה אותה למחוזות רחוקים וקשים. התמוטטותה של ערד לתוך תרדמת ארוכה, מיד לאחר לידת בנה, מציבה מראה מול בני משפחתה וחבריה, ומאלצת אותם להתמודד עם נבואות הזעם הרפואיות כמו גם עם החששות מפני העתיד. תיאור ההתמודדויות, נעשה מנקודת מבטה של ערד, המעידה על עצמה כמי ששמעה משך כל אותו הזמן את המתרחש סביבה, והוא מציג בפני הקורא נקודת מבט שונה על האופן בו אנו, כבני אדם, בוחרים להתמודד.
לא יכול להיות ספק, כי ספרה של ערד הינו שיר הלל לרצון האנושי וליכולתם הכמעט בלתי נלאית של בני האדם להתמודד עם קשיים. אסונות מאפשרים לבני האדם לחדד את נקודת המבט שלהם, לתפוס בחוזקה באותם קשרים אנושיים רצויים, ולזנוח, מאידך גיסא, את אלו הרצויים להם פחות. אסונות יכולים להיות נקודה ממנה מתחיל האדם את חייו מחדש, ממנה יכול הוא לשאוב כוחות ואמון בעצמו. ספרה של ערד, אשר אסון עומד במרכזו, מצליח, בשפתו הקלה והאנושית ובשטף כתיבתו, להעביר את המסר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה